|
הלחץ, לדעתי, ממש לא הוכיח את עצמו כמועיל.
דוגמה טובה היא המשחק נגד גבעת-שמואל, עם סל הניצחון של קוטה על הבאזר. אני קיבלתי מהמשחק הזה בעיקר תחושה של חוסר מאמץ ועניין מצד רוב הסגל. התחלנו ב-2:11, הרגשה של שיוט ברקע, בסוף הרבע עוד הובלנו בכמה נקודות, ובירידה למחצית כבר פיגרנו בשלוש. אז נשמעו שריקות הבוז הראשונות, שהלכו והתעצמו בסוף הרבע השלישי ומאמצע הרביעי והלאה. נראה כאילו כולם הרגישו, פסדר, כולה גב"ש, בסוף נתעורר לאיזה 2 דקות ונרמוס קצת, ובחזרה למיטה. אלא שבחמש הדקות האחרונות ההגנה התפרקה לחלוטין, בו דיוויס וג'ייסון סטרייט עשו מה שהתחשק להם, ופתאום תיקו. ופתאום איבוד, ופיגור נקודה, 40 שניות לסוף. דן הזעיק טיים-אאוט, ובסיומו חזרו באוארס, קוטה, טפירו, אוסטין ופניני לקול בוז של ממש. לכולם רעדו הידיים אז מאיר עשה איזה סל משוגע מחצי מרחק, אבל פיקנרול פשוט פורר את מרכז ההגנה בבסיסו ואיפשר לאווג'ובי להפוך בחזרה. טפירו לקח שוב, ועדיין יש לי בראש את התמונה של ארבעה אנשים בלבן משותקים לגמרי מרוב לחץ, לפני שאד התאושש וניצח.
אני לא שרקתי במשחק הזה, אבל יצאתי בתחושה שהבוז היה משמעותי, ואולי גם מוצדק. שלא יישנו בלילה. שלמחזור הבא בנהריה יגיעו קצת מפוקסים. עבר שבוע, בום. 101-66.
אז איפה עובר הגבול בין נזיפה להעמסת לחץ? האם יש לדעתך מקום לכמה שריקרוקים סולידיים כשהקבוצה רדומה, או שאסור להפסיק את העידוד בשום פנים?
_________________
מכבי הפסידה - הספורט ניצח.
|
התחבר
הרשמה
שאלות נפוצות
חיפוש
